Minister of Justice
Yedidia Z. Stern
{english | hebrew}

?מה יהודי במשפט הישראלי

ידידיה צ' שטרן

המשפט הוא מכשיר חברתי שאמור לבטא בהכרעותיו את ערכי החברה, את תרבותה ואת האתוס שלה. לפיכך, שאלת היסוד שאמורה להעסיק את שר המשפטים הישראלי היא האם המשפט הישראלי הנוהג אכן מתאים לצרכיה של החברה הישראלית. להערכתי, התשובה היא שלילית.

מדינת ישראל מתקיימת מתוך דואליות תרבותית: התרבות המערבית-ליבראלית מכאן, והתרבות היהודית-מסורתית משם. בחוקיה של המדינה, וחשוב מכך, בתודעה הקולקטיבית של אזרחיה, היא מוגדרת כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". במובן זה מדינת ישראל היא ארגון בעל אופי ייחודי בהיסטוריה האנושית: המדינה היהודית היחידה במשפחת המדינות הדמוקרטיות וההתארגנות הדמוקרטית היחידה במשפחת צורות הקיום היהודי בהיסטוריה הארוכה של עמנו.

ואולם, כפל השייכויות הייחודי של המדינה איננו בא לידי ביטוי במערכת המשפט שלה. מי שמבקש להתחקות אחר האופי הדמוקרטי של משפט המדינה – לא יתקשה במלאכתו. אך מהו האופי היהודי הייחודי של המשפט הישראלי? כיצד תוכני המשפט – הערכים, האיזונים ביניהם וההקצאה הקונקרטית של זכויות ושל משאבים – מושפעים מיהדותה של החברה שבה הוא מתקיים?

על השולחן הציבורי הישראלי מונחים שני דגמים ל"ייהוד" המשפט הישראלי: האחד, המקובל על הציבור הדתי-לאומי, מבקש לקדם חקיקה דתית שתכניס אל תוך משפט המדינה נורמות מתוך ההלכה היהודית (למשל, חוק האוסר על הצגת חמץ בפסח) ותוציא ממשפט המדינה את הנורמות שעומדות בסתירה להלכה היהודית (למשל, התנגדות לעיגון של ערך ה"שוויון" בחקיקה). הדגם השני, המקובל על הציבור החרדי, מציע דו-קיום של שתי מערכות משפט אלטרנטיביות – ההלכה ומשפט המדינה – שיחולו זה בצד זה על קהלים שונים, על פי בחירתם. שני חרדים יוכלו לנהל את הסכסוך המשפטי ביניהם בבית דין רבני, אשר יכריע על פי ההלכה, ופסק הדין הדתי ייאכף על ידי מדינת ישראל כמו כל פסק דין של בית משפט חילוני.

לו אני שר משפטים – הייתי דוחה את שני הדגמים גם יחד. הראשון, מנסה לכפות את הדת על הרוב החילוני ובכך גורם למאבק מתמשך בין דת ומדינה. לאחר שישים שנה ניתן לקבוע שהחקיקה הדתית היא סיבה מרכזית לכישלון היחסים בין דתיים וחילונים בישראל. הכפייה מרחיקה את הישראלים מיהדותם. כמו כן, איזה ערך דתי ניתן לייחס לנורמה דתית שמפורשת ומיושמת על ידי בית משפט חילוני? גם הדגם השני פסול בעיני: אם הוא יתגשם, כל קבוצת מיעוט בישראל תבקש לקבל אוטונומיה משפטית עצמאית: הלכה לחרדים, דין מוסלמי לערבים, משפט בינלאומי לליברלים חילוניים וכדומה. החברה הישראלית המפוצלת גם עתה, תתפצל עוד יותר לתת-קבוצות, אוטונומיות נפרדות זו מזו, שעוינות אחת את השנייה. בנוסף, מנקודת ראות דתית, ההצעה החרדית הופכת את ההלכה היהודית לעניין סקטוריאלי. אכן הניתוח מלמד ששני הדגמים אינם ראויים הן מבחינה דתית, הן מבחינה דמוקרטית והן מבחינה חברתית.

ואף על פי כן, לדעתי, משימתו הראשית של שר משפטים ישראלי צריכה להיות מתן ייחוד יהודי למשפט הישראלי. כיצד?

המשפט הישראלי הוא, בעיקרו, רפליקה והדהוד של המשפט האנגלי והמשפט האמריקני. פרופסורים ישראלים למשפטים מתחנכים בין הנהר צ'ארלס לבין נהר ההדסון (ולא בין נהר הירדן והים התיכון). התקדימים המעצבים את המשפט ודמויות המופת שלו לקוחים מעבר לים ולא מארון הספרים היהודי. האמריקניזציה של המשפט היא חלק מתהליך רחב של כבישת היבטים ייחודיים של תרבויות קטנות נוכח ההגמוניה הכללית של התרבות האמריקנית. מה שקורה לתקשורת, לאמנות, לטעם, לשפה, לפנאי – קורה גם למשפט. המוטו הוא: "אני במזרח ולבי (המקצועי והתרבותי) בסוף מערב".

המשפט האמריקני מבטא בחירות ערכיות קונקרטיות שבחלקן סותרות את הבחירות הערכיות המקובלות בתרבות היהודית. כך, למשל, התרבות האמריקנית מקדשת את הפרט, מעלימה את הקהילה ורואה במדינה, בהקשרים מסוימים, סכנה. רשות הרבים האמריקנית נתפסת כמרחב ניטראלי, ריק מאופי כלשהו. לאדם האמריקני אין חובות (אלא אם כן הן נועדו לממש את הזכויות שיש לזולת כלפיו), אלא רק זכויות. ערכים של יעילות קודמים (כמעט) לכול, גם לערכים של הגינות ושל סולידאריות חברתית. הקפיטליזם האמריקני והאתוס האמריקני סולדים מהטלת אחריות על המדינה לרווחה של הפרט ולכן אין מקום למדינת רווחה אמריקנית. ייבוא מאסיבי של המשפט האמריקני – המבטא בחירות ערכיות ותרבותיות אלו - אל המשפט הישראלי, הופך את החברה הישראלית לתיבת תהודה של דרך החיים האמריקנית. אנו משתעבדים מרצון להעדפות של אחרים, בלי שנבדוק את התאמתן לחברה הישראלית, שרובה המכריע יהודי.

שר משפטים ישראלי צריך לפתוח את שיטת המשפט המקומית להשפעות של קולות תרבותיים מגוונים, שאחד מהמרכזיים שבהם צריך להיות הקול היהודי. ההלכה היא נשאית גנום היסוד של התרבות היהודית והיא מעדיפה פתרונות שונים לכל אחת מההעדפות האמריקניות שהוזכרו לעיל. גם יהודי שאיננו מעוניין ביהדות כדת יכול להתחבר לתשובות ההלכתיות באשר למקומה של הקהילה בחברה הישראלית (חשוב ביותר), לחובות של האזרח הישראלי (ולא רק לזכויותיו), לערכה של ההגינות (גם כשהיא פוגעת ביעילות), לצביונה של רשות הרבים (שצריך להיות יהודי פרטיקולארי, כיאות למדינת לאום), להעדפה תפיסה קומוניטרית, לערך המושרש של סולידאריות וערבות הדדית, להטלת אחריות על הציבור כלפי החלש (קרי: יצירת מדינת רווחה) וכלפי המיעוטים החיים בתוכנו ("אהבת הגר"). בלא כל אלו – אין הצדקה רוחנית ותרבותית לקיומה של מדינה יהודית.

"ייהוד" של המשפט הישראלי איננו משימה של דתיים ואיננו משימה דתית. אכן, ההלכה היא שיטת משפט דתית, אך מעבר למשמעות התיאולוגית שלה, יש בה גם משמעות תרבותית חשובה. היא התבלין החריף שתרם לעיצוב הנפש היהודית לדורותיה. היא מפת דרכים מפורטת שמכוחה ולאורה התנהלו אורחות החיים של יהודים בכל התקופות, בכל המקומות ובכל המצבים. הזהות, הזיכרון והתודעה היהודית שזורים אל תוך ההלכה. לכן סילוקה הנוכחי של ההלכה מעל סדר היום של המדינה היהודית מותיר את מדינת ישראל חסרת עומק, דלת שפה, קטועת הקשר ומנותקת מאופקי העבר העשירים שלה. שר משפטים ישראלי – דתי או חילוני – אמור לתקן מצב זה ולאפשר למסורת ולהלכה היהודית לעצב את התרבות הישראלית החילונית, מבלי שייפול אל המכשול שבכפייה הדתית.

* פרופ' ידידיה שטרן היה דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ומשמש סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים.

(מה יהודי במשפט הישראלי.שמע בעברית (בתוך מאמרים לעיתון

Professor Yedidia Z. Stern was the dean of the Faculty of Law at Bar-Ilan University and serves as vice president of the Israel Democracy Institute in Jerusalem. He is the author and editor of various books and co-editor of the journal Democratic Culture . Translated by Jeremy Kuttner.

(c) 2008 Sh'ma. All rights reserved. The information contained in this article may not be published, broadcast, rewritten or redistributed without the prior written authority of Sh'ma.